ווב 2.0 והתפתחות העצמי

פורסם במקור באתר של ירדן – דברים שעוברים לי בראש.

בעיני הבעיה העיקרית בדיונים שמופיעים על הצלחה של אפליקציה טכנולוגית זו או אחרת היא שהדיון נתקע כמעט תמיד ברמת פני השטח של האפליקציה או ברמה שמתחתיה. אנחנו יכולים לדון האם הממשק של האפליקציה הפופולרית טוב יותר, נעים יותר, או זורם יותר מהממשק של אפליקציה שפחות פופולרית. להבדיל, אנחנו יכולים להסביר את הפופולריות הזו מתוך תצפית על צרכים של אנשים. למרות שאני בדרך כלל לא נוטה לכתוב כאן על דברים טכנולוגיים יותר, אני רוצה לנסות ולבדוק אתכם כאן כמה רעיונות שאני חושב עליהם לאחרונה.

עידן מסביר את הפופולריות של יישומי ווב 2.0 כמו twitter או facebook בצורה מוצלחת:

בהינתן הכלים המתאימים, אנשים רוצים לדבר אל ועם קהלים (או קהילות) ולא רק אחד על אחד. צ’ט, סמס, אימייל – כל אלה כלים קלאסיים לתקשורת אחד על אחד (או אחד-אל-מעט), ולא בכדי כל אחד מהם הוא קילר אפליקיישן בתחומו. ווב 2.0 פותחת אפשרויות חדשות לדבר אחד-אל-הרבה והרבה-אל-הרבה וזה עונה על צורך בסיסי מאוד של אנשים בתקשורת עם העולם החיצון.

ההסבר הזה מוצלח אבל אינו מספק את התשובה לכמה שאלות חשובות ביותר להבנה של המגמות המשפיעות על הצלחה וכשלון בתחום הזה. למה "אנשים רוצים לדבר אל ועם קהלים"? האם יש סיבה אחת או שמדובר במגוון של אוכלוסיות עם צרכים שונים? האם יש גורם בסיסי שמאחד את כל הצרכים האלו ואם נוכל לזהות את הגורמים האלו, האם נוכל להשתמש בהם על מנת לבנות מוצרים טובים עוד יותר?

כל התאוריות הפסיכולוגיות ההתפתחותיות עוסקות בעצם בזהות העצמית של אדם וביחסים שלו עם הסביבה. אנחנו גם מבינים שבשלב מוקדם מאד של ההתפתחות ההגדרה של הזהות של אדם מפסיקה להיות תלויה רק באדם עצמו ומתחילה להיות מושפעת מהאינטראקציה שלו עם הסביבה. כל גישה פסיכולוגית בוחרת להגדיר את התהליך הזה בשמות שונים ומספקת הסברים אחרים למנגנונים שמשפיעים על התהליך, אבל אם אנחנו מבינים את המנגנונים האלו, ואנחנו מצליחים לזהות איזה מנגנונים דומיננטיים אצל אדם ספציפי אז אנחנו יכולים להסביר בצורה טובה גם את ההתנהגות של אותו אדם בבגרותו. אנחנו יכולים כך להסביר מדוע אדם אחד מופנם ואילו אדם אחר אקסהיביציוניסט, אפשר להסביר חדשנות, חשדנות , חיפוש ריגושים ושלל התנהגויות אנושיות.

מאד קל לטעון שווב 2.0 היא מהפכה טכנולוגית (בעיקר בגלל שלל קיצורים כמו RSS, API, XML ו AJAX). אבל למרות שזו טענה נפוצה היא איננה נכונה. מדובר כאן למעשה בהתקדמות חברתית המבוססת על הבנה של צרכים אנושיים. הטענה היא שהטכנולוגיה משנה את ההתנהגות האנושית בצורה משמעותית, אבל בעצם מה שקורה הוא שכדי שטכנולוגיה תצליח ותהיה פופולרית היא חייבת לחקות את ההתנהגות האנושית כדי שהיא תוכל לספק את הצרכים הבסיסיים שלנו ולהרגיע את הדחפים שלנו.

אם ניקח את האתרים הכי מפורסמים בעולם ווב 2.0 נראה שבעצם הם מאפשרים לנו לעשות את מה שעשינו קודם, גם לפני האינטרנט רק בצורה טובה יותר (וכך לספק טוב יותר את הדחפים שלנו). Myspace או Facebook מתבססים על האופן שאנחנו מנהלים את הקשרים החברתיים שלנו. Skype מבוסס על הצורך שלנו לדבר עם אחרים, החיפוש ב- Google מבוסס על המודל שבו אנחנו מדרגים לעצמנו דברים, Flickr מבוסס על האופן שבו אנחנו משתפים חוויות עם קרובים, Amazon מתבסס על הדרך שבה אנו מדברים על ספרים ו Del.icio.us מתבסס על האופן שבו אנו מנסים לזכור דברים.
בעצם, החדשנות של האתרים האלו לא מתבטאת בכך שהם המציאו משהו חדש, אלא שהם מאפשרים לנו לעשות את מה שעשינו בעבר רק יותר טוב, יותר פעמים, ביותר מקומות והרבה יותר מהר.

עכשיו אנחנו יודעים איך האפליקציות האלו הפכו פופולריות, אבל טרם הצלחתי להסביר מדוע אנחנו ממשיכים להשתמש בהם. מה מביא אנשים להשתמש באפליקציות כמו Twitter כדי לדווח לכל העולם מה הם אכלו, שתו, ראו, נשמו בתדירות של אחת לכמה דקות? מדוע ישנם אלו שמאפשרים לאנשים שהם לא מכירים להפוך ל"חברים" שלהם ברשתות חברתיות ולקבל דיווח מלא על כל דבר שהם עושים? למה מפרסמים את המחשבות הכמוסות ביותר, או הפרטים האינטימיים ביותר בבלוגים פומביים ומאפשרים לכולם לקרוא את המידע הזה? התופעה הזו בולטת ביוחד אצל ילדים ובני נוער אבל מחלחלת למעלה לגילאים המאוחרים יותר. ככל שהאפליקציות שציינתי הופכות יותר פופולריות המושג פרטיות נעלם לחלוטין מהשפה. היום כמעט כל דבר פומבי. ואם פומבי אז עדיף בתפוצה כלל עולמית.

כדי להבין את זה אנחנו חוזרים להסברים הדינמיים של האדם ושל החברה בה אנחנו חיים. לפי התאוריה של קוהוט, התינוק בחודשים הראשונים לחייו, מצפה מהזולת לספק את המרכיבים הנחוצים להתפתחות העצמי. האחר הופך למה שקוהוט מכנה "זולתעצמי" (selfobject) אשר מספק לתינוק את שלושת המרכיבים הבסיסיים להם כל אדם זקוק: ערך עצמי, אידיאליזציה ומובנות. קוהוט גם טוען שלכל אורך חיינו אנו זקוקים לתגובות של הזולתעצמי שאנו רואים באחרים סביבנו. במילים אחרות, אנחנו מגדירים אנשים אחרים לא כזהויות נפרדות מאיתנו אלא כמקור מתמשך לסיפוק העצמי. אדם בעל "עצמי" פגום, אינו שואל כשהוא מכיר אדם חדש, "מיהו האדם הזה, מה מיוחד בו, "מה משותף לנו", אלא "מה אקבל ממנו, איך יעריך אותי, איך הוא ישפיע על הדימוי העצמי שלי". ולכן אינו מסוגל לבנות קשר בוגר ואמיתי, להכיר את הזולת ולהתייחס אליו.

אם נתבונן על מה שמתרחש סביבנו אפשר לטעון בקלות שהמגמה החברתית הבולטת ביותר של עשרים השנה האחרונות היא שאנחנו מגדלים בני נוער שהמוטיב הבולט שלהם הוא נרקיסיזם. החברה שבה אנחנו חיים מבליטה את הפוטנציאל העצמי, את השונות ואת הפרסום העצמי. אנחנו מגדלים את הילדים שלנו תחת ההטענה שכולם נולדו להיות שווים ולכולם יש אותו פוטנציאל להיות עשירים או ראשי ממשלה, למרות שהוכח במחקרים רבים שהטענה הזו לא נכונה, והסיכוי של אדם ממעמד נמוך להיות ראש ממשלה נמוך באופן משמעותי. מעבר לכך, אנחנו גם מראים להם שהצלחה בעצם מתבססת על "הגרלה": תהיה מפורסם אם ישמעו עליך בכוכב נולד, אם תנצח במי רוצה להיות מליונר או סתם אם תזכה בלוטו. עשרות אלפים מנסים להתקבל לאודישנים של כוכב נולד למרות שאנחנו יודעים שרק בודדים מצליחים להתקיים כאמנים במשרה מלאה. אבל אנחנו ממשיכים להאדיר את הסלבריטאים כשאנחנו שוכחים שאם אנחנו מטפטפים לילדים שלנו כל הזמן שהם יכולים להיות "כל אחד" אז העיסוק המרכזי שלהם יהיה החיפוש אחר מעמד ותהילה (Fame and Fortune).

כך שמה שיש לנו זה דור שלם של אנשים שחונכו לחשוב שההצלחה שלהם קשורה בעיקר במה שהאנשים סביבם חושבים עליהם, שהם כאילו "נרקיסיסטים קטנים" כאלו. כמובן שלא מדובר בהפרעת אישיות במובן הפסיכיאטרי של המילה, אלא מדובר בקווי אישיות או מאפיינים תרבותיים-התנהגותיים. ואז באה האינטרנט. באינטרנט יש כל מה שנרקיסיסט ממוצע צריך: כמה סיפורי הצלחה של אנשים שהפכו מפורסמים באמת או מפורסמים כאילו (אלפי אנשים ברשימת ה"חברים" במייספייס שלך נחשב?) והאפשרות לפידבק מתמשך, מיידי, וללא גבולות. מאותו הרגע כל נרקיסיסט מציג את מרכולתו לציבור ללא הגבלה של פרטיות מתוך תקווה לקבל אישור וחיזוק. יחסים בין אישיים ממשיכים להתקיים אבל הופכים להיות פחות משמעותיים בזמן שהתקווה "להתגלות" הופכת למשמעותית יותר. בעצם, הנרקיסיסט יכול להגדיר עכשיו את עצמו מחדש, לפי התגובות של האחרים.

האתרים המוצלחים ביותר הם אלו שתופסים טרמפ (מודע או לא מודע) על הצרכים הבסיסיים ביותר שלנו. צרכים יותר עמוקים מ"אני רוצה ללמוד" או אני רוצה לדבר/לקרוא/לשתף תמונות" . לא חשוב שרוב האנשים לא יהיו אף פעם מפורסמים, ולא חשוב שלרובנו יש רק 6 מנויים ל RSS ועשרים קוראים בשבוע. זה מספיק על מנת לענות על הצורך שלנו. בעזרת האתרים הללו נקבל תשובה לשאלה הקיומית שלנו: מי אנחנו?

אנשים משתתפים ברשתות חברתיות כמו Myspace או מפיצים את הגיגיהם בבלוגים ובתוכנות כמו Twitter כי זה נותן להם תחושה שהם מפורסמים, הם בודקים את הסטטיסטיקה של מספר הקוראים שלהם, כמה הגיבו להם, כמה מנויים לשידורים שלהם כי זה מחזק את העצמי שלהם. כי ככה הם מגדירים את עצמם. כל אותם שירותים לא יוצרים את הרצון לתשומת לב אלא מספקים את הצורך הזה. המנגנונים הטכנולוגים הללו נועדו לשרת את הצורך שלנו. אותם צרכים אנושיים שקיימים אצל כל אחד מאיתנו ומושפעים על ידי החברה שלנו. ווב 2.0 פשוט עוזר לנו להיות אנושיים יותר.


הארות והערות (4 בינתיים)

  1. [...] ומעמיק בנקודות מסויימות שרלוונטיות גם למה שאני כותבת "ווב 2 והתפתחות העצמי" הדיבור על החצנת ה"אני" הוא נכון – אבל במקביל אני [...]

  2. מוחמד אגדתי

    1. חשבת אולי שדרך פייסבוק אפשר לשמור על קשרים עם אנשים שאתה לא פוגש בדיי טו דיי בקלות? חוץ מכל האספקטים האחרים של להשאיר הודעות ללהקות ולאמנים מפורסמים וכל זה (שפעם גם עשו את זה עם ה-fan mail, אבל זה התפוגג), נורא נוח ככה לשמור קשר עם אנשים שאתה לא חבר טוב שלהם. זה כמו לראות אותם בבצפר ולתת כיף. לדבר איתם במסנג'ר זה יותר מדי (ומי בכלל משתמש באימייל?) אז נכנסים לעמוד שלהם ומסתכלים על כמה דברים, על החדשות שלו, ומשאירים איזה קומנט קטן ככה שאומר "וואלה אני עדיין כאן".

    2. טוויטר לעומת זאת, אין לי שום מושג.

  3. מרתק.

  4. יופי של מאמר. הסכמתי עם כל מילה.