אנחנו משחקים במגרש הלא נכון

עוד מחשבות על 892. הסיבה שהחוק לצנזורה של האינטרנט על שם אטיאס הצליח לעבור אינו קשור בתוכן החוק אלא בכמה פרטים אחרים ולא קשורים לכאורה.

אחת הסיבות העיקריות היא שבמדינת ישראל, מדינה שמתיימרת להיות דמוקרטיה ליברלית, אין באמת דמוקרטיה ואין ליברליות הלכה למעשה אלא מראית עין של ליברליות. בסופו של יום אנחנו מדינה מאד פוריטנית וקשה לנו לקבל חריגים, התרבות שלנו בנויה על עדתיות וסטיגמות ולכן כל כך קל להעביר חקיקה שגוזלת זכויות מאנשים שאנחנו מגדירים אותם כ"לא אנחנו". תוסיפו לכך בורות ותרבות שלטונית פגומה ותקבלו חוקי צנזורה.

מרק קפלון מציין בצדק שלא ממש ברור מדוע צריך משרד ממשלתי שתפקידו לפקח על התכנים שמועברים בערוצי התקשורת השונים. יובל דרור מציין בצדק שגם אם יחוקקו חוקים דרקוניים כאלו, לא יהיה ניתן באמת במדינה כמו ישראל לפקח טכנית על התכנים ויהיה בלתי אפשרי גם לצנזר רק אתרים "מזיקים" כשהתוצאה תהיה שיסוננו אתרים "נורמטיבים" ואילו אתרים אסורים דווקא יהיו פתוחים לציבור. מה שמשך את עיני היה קטע בטקסט של יובל שדיבר על המנגנון שאפשר את החקיקה:

אבל הבעיה עם הצעת החוק היא לא הכפייה הדתית הברוטאלית שהיא מגלמת ולא הפוליטיקה הקטנה שמובילה ליברלים כמו נאדיה חילו, ציפי לבני ומאיר שטרית להצביע בעד הצעה שמכניסה את ישראל לרשימת המדינות המצנזרות את האינטרנט בהן סוריה, אירן, תימן וערב הסעודית.

הבעיה היא, כפי שציינה בצדק האגודה לזכויות האזרח, שחברי הכנסת שהצביעו בעד ההצעה אינם מבינים שהם הסמיכו את אטיאס להקים מנגנון צנזורה, מבלי שהם אפילו ידעו מה יהיה טיבו של אותו מנגנון, מה התועלת שניתן יהיה להפיק ממנו, ומה המחיר שהחברה הישראלית תשלם במונחים של חופש ביטוי, חופש מידע, הזכות לפרטיות ועוד.

דווקא הפוסט הקצר של חנן כהן, האידיאליסט מכולם מצליח לזקק את הבעיה ולהבהיר אותה. אנחנו לא משחקים באותו מגרש. אריאל אטיאס וש"ס הבינו מזמן שלא חשוב מה כותבים בעיתונים או מה חושבים עליהם בתקשורת. מה שחשוב זה הלחץ שאפשר להפעיל על 120 חברי כנסת ועל הממשלה. אריאל אטיאס מבין את זה ולכן מצליח להעביר חוקים שבשום מקום אחר לא היו עוברים. איגוד האינטרנט, שוחרי חופש המידע, חברות האינטרנט והעמותות הרלוונטיות פשוט לא תפסו עד היום שהם משחקות את המשחק הלא נכון. המשחק מתנהל בכנסת, ושם לא חשוב מי צודק אלא מי יודע להפעיל לחץ טוב יותר. קחו לדוגמא את האיש המפורסם ביותר בקרב על זכויות היוצרים בארצות הברית. לורנס לסיג התלבט אם לרוץ לקונגרס כי הוא הבין ששם מתקבלות ההחלטות ורק שם אפשר להשפיע (אבל לא רץ מסיבות טכניות).

אני לא יודע איך גופי התקשורת מרשים לעצמם להיות נטרליים בעיניין של חקיקה בנושאי צנזורה. הם בטח מפחדים מהשר ומהאינטרנט במקביל ומקווים שבהם זה לא יפגע. אני לא יודע אם איגוד האינטרנט צריך לשכור חברת לוביסטים או לא, או אם זה מאוחר מדי (יכול להיות שכן) אבל זה נראה כמו צעד בכיוון הנכון.

הארות והערות (3 בינתיים)

  1. מי שצריך להפעיל לחץ פה זה לא איגוד האינטרנט. מה הם כבר יכולים לעשות? איזו השפעה ומשאבים כבר יש להם?

    מי שצריך להפעיל לחץ אלו דבר ראשון – חברות האינטרנט עצמם (בראשם בזק) – ואם הם לא מפעילים את כוחם: קרנות הון הסיכון, והיזמים שמאוחריהם כבר כמה אקזיטים, היוסי ורדים והשי אגאסים – צריכים להתחיל להפעיל משאבים עבור העניין הזה.

  2. אני מאמין שצריך לצאת לרחוב.
    הבעיה היא שמרבית המתנגדים לחוק מסתפקים בכתיבה בבלוג, או העברה לעוד מישהו ב-IM, שיכתוב בבלוג ויעביר הלאה.
    לא שומעים אותנו.

  3. [...] החוק פרנואידים, שגם אחרי פרנואידים רודפים לפעמים, וגם מונה את הסיבות לכך שהחוק עבר, ביניהן הבורות, התרבות השלטונית הפגומה, הפוריטניות, [...]