מה שמעצבן אותי בתרבות הסטרטאפים

כשעוד הייתי צעיר ופוחז, וממש עבדתי בחברות אינטרנט, אחד החברים שלי היה זקוק לעזרה תכנותית קלה לקראת השקת איזה ביטא של מוצר שהסטרטאפ שלו בנה. הוא ביקש ממני לבוא ולעבוד כמה ימים אצלו בחברה ולסייע בתכנות ועיצוב ה Frontend של המוצר. באותה תקופה הייתי בחופשה מהלימודים כך שהיה לי קצת זמן פנוי. הגעתי לשם בבוקר וגיליתי שטרם חשבו בדיוק מה אני צריך לעשות. אחרי כמה שעות של עבודה על הפרוייקט יצאנו לארוחת הצהריים ואני כחייזר המקומי שאלתי מה תוכנית העבודה. עדיין לא היה ברור מה צריך לעשות כדי לעמוד בדדליין. כל שעות אחר הצהריים המשכנו בעבודה רגועה ולקראת הערב כששאלתי מתי נגמר יום העבודה קיבלתי תשובה שאחרי הפיצה יעשו ישיבה ויחליטו. כשיצאו מהישיבה אמרו לי שנותרו עוד כמה משימות קטנות אותן השלמתי עד חצות. כשיצאתי מהמשרד, ברבע לאחת בלילה, אמרתי לחבר שלי שאני לא מתכוון להגיע למחרת בבוקר.

באותו לילה הבנתי שחיי הסטרטאפיסטים לא מתאימים לי. אני לא חולק על חשיבות היזמות, המוצרים הנפלאים שנולדים במוחם הקודח של היזמים או היתרנות בעבודה בסביבה מאתגרת וחדשנית. אבל בזבוז הזמן שהתלווה לזה פשוט שיגע אותי. לא שאני טוען שרק בסטרטאפים יש בזבוז זמן ואבטלה סמויה. בשביל זה יש את כנסת ישראל.

אז למה אני מספר את הסיפור הזה?

לאחרונה התחלתי להתעצבן מהתרמתפיסת העולם הסטרטאפיסטית. לא באשמתם כמובן. מודל ההשקעה של קרנות הון הסיכון, התרבות הכלכלית המערבית, עיתוני הסנסציה הכלכלית הקרויים דהמארקר וגלובס ושינויים דמוגרפיים ותעסוקתיים גם הם יכולים להיות הגורמים לתופעות שאפרט. בקיצור, מה שמעצבן אותי זה שהסטרטאפיסט המצוי לא רוצה לראות את הילד שלו גדל. הוא חושב איך לברוח מהילד שלו.

תארו לעצמכם מקום בו אנשים אינטיליגנטים, מוכשרים ומוצלחים חושבים כל הזמן איך ללדת ילדים ולהיפטר מהם במהירות האפשרית, רק כדי שיהיה להם זמן לילד אחר, בעל סיכויים טובים יותר או תכונות יפות יותר. אם אפשר להעביר אותו למוסד או שמישהו יאמץ אותו זה טוב, ורצוי שזה יקרה לפני שהוא מגיע לגיל שלוש. עדיף כמובן שנמכור את העולל לאיזה גוף חיצוני, נניח כהורה פונדקאי. וכך אפשר לקבל את הכסף עוד בשלב הביטא.

אנחנו רוצים שהילדים שלנו יגדלו ויתפתחו. אנחנו רוצה לגדול יחד אתם ושיהיו להם ילדים ונכדים. אנחנו רוצים לתת להם את הטוב ביותר, את השנים היפות שלנו כדי שיהיה להם טוב. אבל למה אין לנו יזמים שרוצים שהילדים שלהם יגדלו, יתפתחו ויצליחו?

בגלובס תמיד בוכים שאין נוקיה ישראלית, שיש רק טבע אחת וצ'קפוינט אחת ושכולם מוכרים את הסטרטאפים שלהם מוקדם מדי. השאלה האמיתית שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו היא למה זה קורה? גם אני רוצה 400 מליון דולר בבנק. אם תשאלו יזם עם טיפה נסיון הוא יספר לכם שקרנות הון הסיכון דורשות ממנו תכנית עסקית שכוללת הכנסה של 200 מליון דולר ב תוך כמה שנים. לא תמצאו יזמים שקמים ואומרים "אני רוצה שני מליון דולר הכנסה בשנה ואני אהיה מרוצה עד הגג."

ננסה לרגע לחשוב על זה בצורה אחרת: חברה אחת מתוך 10000 מצליחה להמכר למישהו בסכומים של עשרות מליונים. כל השאר ייסגרו, ימכרו בהפסדים או לא יצליחו לגדול ויתמזגו בשקט. אבל אם את והחבר שלך מקימים חברה (שזה בדרך כלל מספר היזמים לסטרטאפ), שמפתחת מוצר אינטרנטי, ש 1000 אנשים בלבד מוכנים לשלם בשבילו 20 דולר בחודש, אז יש לכם הכנסה של 20000 דולר בחודש, או כמעט רבע מליון דולר בשנה. ואם יהיו לכם רק 8000 לקוחות בכל העולם שיהיו מוכנים לשלם את הסכום הזה, אז יש לחברה שלכם הכנסות של שני מליון דולר בשנה. האם עסק שהמחזור שלו הוא שני מליון דולר בשנה עם תחזית לחמש בשנה הבא הוא עסק טוב? (כן, אני יודע שיש גם הוצאות).

אז איפה האנשים שרוצים לגדל ילדים?

הארות והערות (22 בינתיים)

  1. [...] קישור לפוסט: מה שמעצבן אותי בתרבות הסטרטאפים [...]

  2. קח את זה מזווית אחרת. אתה והחבר שלך הקמתם מיזם. אתם מאמינים שיהיה גדול ויהיה הכל. והוא קצת מתיל להצליח. ופתאום באים ומוכנים לקחת לכם אותו בסכום שגם יסדר אתכם, וגם יאפשר לכם לנסות להקים עוד משהו. גם אם אתה משוכנע שזו יכולה להיות נוקיה הישראלית, תחשוב על זה יותר מפעם אחת.

  3. מה אתה מתעצבן, עצבני
    אתה פשוט לא כל כך מכיר את כל התמונה
    הרי אמת שחוקה היא שאדם שמקים סטארטאפ הוא בדרך כלל לא מתאים לנהל חברה רגילה
    זה כל כך ידוע שזה קלישאה
    יותר מזה, הרבה פעמים המייסדים מועפים על ידי המשקיעים שבדרך כלל הופכים להיות בעלי השליטה
    ואז אתה יכול לבחור בין להיות עבד של איזה משקיע או לגזור קופון שמן.
    בכלל, יש לך נאיביות לגבי נוקיה ישראלית וכל זה, וזה כי אתה לא מכיר את עולם העסקים שבו דג גדול אוכל דג קטן ולנו כישראלים אין מקום כזה

  4. בהמשך לשמשון, אז אולי המצב הוא שאחרי התפוצצות הבועה כשמליונרים על הנייר איבדו את הכל, אין לאף אחד את הביצים לעשות פה נוקיה

  5. רגע, אבל יש גם רק נוקיה אחת, אז מה בדיוק הטענה?

  6. כשבונים נוקיה אז צריך לדאוג לכל מיני דברים אפורים כמו תוכנית עבודה,תוכנית עסקית או תכנית רב שנתית. את הדברים האלה אף אחד מהסטארטאפיסטים לא מוכן לעשות.
    כולם מוכנים להכנס לסטארטאפ שיעשה אפילו את הדבר הכי משעמם בעולם העיקר שלא יצטרכו להשאר שם יותר מדי. או ש"יעשו את המכה" או שיכשל.
    הציטוט של אדיסון מתאים יותר מתמיד לנושא הזה:
    Opportunity is missed by most people because it is dressed in overalls and looks like work

  7. ירדן, אני חולקת עליך בנקודה של הדוגמא מהסטארטאפ שהבאת.נכון,לפעמים יש סטארטאפים עם רעיון גדול שלא ממש יודעים איך לממש,אבל זה כבר תלוי איך אתה מגייס את כוח האדם שלך ועד כמה אתה רציני.יש חשיבות כמובן גם לנסיון המקצועי של היזם.
    בתור סטארטאפיסטית אני יכולה להגיד שיש גם הרבה סטארטאפים שכן חושבים על הילד שלהם כשיהיה גדול,ולכן שואפים לאפשר לו ללכת לאוניברסיטה הגדולה של החיים- ואם זה כרוך במימון של VC – אז כן ,זה "המחיר" שצריך לשלם כביכול.וזה מגיע גם עם תוכנית עבודה מסודרת.אם על הדרך אפשר לעשות מזה גם אקזיט נאה,מה טוב.לעבור לפרויקט הבא לאו דווקא משמעו לנטוש את הילד שלך.זו דוגמא דיכוטומית מאוד :)

    טל – גם ההנחה שלך לגבי הכניסה לסטאראפ היא מונחית רק מכיוון אחד- בואו לא נשכח שכמות העבודה שמשקיע סטארטאפיסט היא כפולה בדרך כלל מכמות עבודה שישקיע שכיר בחברת corporate כלשהי – ולכן נכנס כאן גם העניין של הנבת הפירות בצורת אופציות ושל הזמן.אחרי הכל כמה זמן אפשר לעבוד על 400 אחוז תפוקה?
    אני מכירה גם הרבה אנשים שעד היום מסתובבים עם אופציות שאין להם מה לעשות איתם,אבל זהו מחיר הסיכון.

    ולסיום- אין רע בעסק שמגלגל 2 מליון מחזור בשנה.זה פשוט בדרך כלל עונה על הקטוגריה של עסק קטן יותר ולא סטאראפ טכנולוגי שרק עלות הפיתוח שלו מגיעה לסכומים כאלה ולכן לא מכסה את ההשקעה.

  8. This is so damn true and while I'm not familiar with what only sounds as a greedy and aggressive culture there is a growing trend towards "just enough". Grant talked about it recently:

    http://www.cultureby.com/trilogy/2008/04/just-enough-a-n.html

    I can clearly see this trend in London's creative industry where talented people have had enough with being employees but rather than the big dream of start-up with the aim of agency £££millions exit, they mostly want to live a decent affluent lives where they can decide on clients and pace of work etc.

  9. [...] לוינסקי מסביר מה בדיוק מפריע לו בתרבות הסטארטאפים הישראלית. כדאי לקרוא גם את הדיון שמתפתח בתגובות, עולות שם כמה [...]

  10. גדי.
    נראה לי שהכוונה לכך שאפשר להישאר קטנים ולעשות אחלה כסף. זה מודל שעבד נהדר ל-37signals. אבל התנאי כאן הוא שהמייסדים צריכים להיות אנשי מקצוע פנטסטיים.

    ברגע שמכניסים כסף הון סיכון, העניינים מסתבכים, השעות מתארכות, הסיאוב מתפשט ובדרך כלל הסטארטטפ מוצא את דרכו לאבדון. מדי פעם תבליח ידע אחת, או פוקסיטיונז, או אפילו ICQ – אבל הן אחת לעשרת אלפים במקרה הטוב.

  11. עוזי, אלון – צודקים. חוטאים אנו באותו חטא של העיתונות – מתייחסים לכל הסטארטאפים אותו דבר, כ"משהו מההי טק". יש הבדל בין סטארטאפ מוטה טכנולוגיה שדורש ממון רב לכל מפתח וכל דבר שנעשה בדרך, לדברים אחרים.
    אני לא בטוח אם המודל של 37סיגנלס יעבוד בארץ. הלוואי – ועדיין לא יהיה בו מספיק ביטחון – וגם לא אופציה לאקסיט שגם אם אין סיכוי שתתממש, הרי שהיא יכולה לתדלק כסף השקעות שייכנס פנימה.
    טל – באמת, הציטוט של אדיסון גאוני אבל אין לך מושג כמה עבודה זה סטארטאפ. וכידוע, ברוב המקרים אז עובדים קשה, ואז מה ואז כלום.

  12. "רק טבע אחת וצ'ק פוינט אחת"? בשביל מדינה של שבעה מליון אנשים שנמצאת במצב מלחמה כזה או אחר ששים שנה, הייתי אומר שזה הישג די מרשים. (יחד עם אמדוקס, קומברס, צורן וכו'..)

    בכל העולם בונים כדי למכור. קרנות סכון דוחפות את החברות שלהם להמכר, אולי מפני שהן יודעות שגם אם רק אחת מאלף תמכר, הרי שבקושי לאחת מעשרת אלפים יש משהו ששוה בכלל לקנות.

    המודל של 37 סיגנלס נדיר יחסית, ואחת הסבות שהם מצליחים היא שהם אשפים ביחסי ציבור (ואכן גם אנשי מקצוע מעולים) חברה שתיצור מוצר דומה ולא תחזיק במיומנויות השווק שלהם תתקשה מאד.

  13. אני מרגיש שהדיון בנושאים אלו מתנהל לפעמים באופן פשטני- אין תרבות סטארטאפים אחת וגם לא שתיים.

    האם יש הרבה חברות סטארטאפ ישראליות המתנהלות כגן ילדים ללא תכנית עסקית הגונה ותנית פיתוח מסודרת, ביזבוד משאבים, התנהלות זגזגנית וציפיה לאירוע אחד ויחיד – אקזיט (או בוא שליח הפיצה)? כמובן!

    האם כולן כאלו?, לדעתי מרביתן אינן כאלו.
    לעיתים רבות חברות אלו עוסקות בתחומים בו הרבה מאוד התרחשויות וגם אילוצים גורמות לשינוי דרך, פנייה חדה לכיוון אחר תוך רצון לנצל הזדמנות עסקית שלא היתה ברורה ביום האתמול.
    הרבה אנשים אכן משיקיעים את כשרונותיהם בצורה רצינית כדי לבנות משהו. יכול להיות שברור להם מראש שכדי לבנות את נוקיה עליהם לחבור לחברה בין-לאומית שיש לה את היכולת הפיננסית לקחת את העסק רחוק יותר בשנה אחת ממה שיוכלו הם לעשות בעשר שנים.

    לא שחברה היא כמו ילד, אבל נניח שגידלת את ילדך בבית ופונה אליך פנימיה המציעה חינוך חלומי, הזדמנות להכיר ילידים מבריקים אחרים ובעצם מדובר בעמדת זינוק אחרת לחיים – אה, והיא גם מוכנה לשלם על מלגה.
    לא תשלח?

    נ.ב: נזכרתי בראיון הזוי ביותר שערך אלי רייפמן עם דה מרקר לפני כמה שנים בה הוא טען שחברה היא לא מכשיר ליצירת רווחים, היא כמו ילד. אתה מגדל אותו ומקווה שיצליח.

    :)

  14. [...] לוינסקי כותב על מה שמעצבן אותו בתרבות הסטארטאפים, ירדן בעצם נוגע בנקודה שהכי כואבת לשועלי קרבות ותיקים [...]

  15. אין דבר כזה תרבות סטרטאפים כמו שאין "מתכנתים". יש המון סוגים וכאן עיקר הבעיה.

    אני לא הזכרתי את 37 סיגנלז, כיוון שהם חריג (למרות שיש עוד המון חברות אינטרנט מצליחות שפועלות במודל של 37 סיגנלז). אין לי גם טרוניה כלפי סטרטאפים מבוססי הון סיכון, אבל יש לי בעיה עם זה שבארץ זה המודל היחיד שנחשב לגיטימי, בזמן שאפשר להסתדר לא רע בלי הון סיכון (אבל רק אם אתה לא רוצה למכור ברגע הראשון שאפשר).

    יובל,מודל שבו מסיבות שונות חברה קונה סטרטאפ ומאפשרת לו גישה לערוצי שיווק אבל ממשיכה לנהל אותו כסטרטאפ עצמאי לחלוטין יכולה להיות פתרון לא רע – אבל בדרך כלל המייסדים בורחים ברגע שהמניות שלהם משתחררות, כך שזה לא עובד ברוב המקרים

  16. קצת שמרני וטיפה דמגוגי – דוגמת הבאת הילדים לעולם (והזנחתם רחמנא לצלן לגורמים זרים\הורים מאמצים). למה לא לראות את זה כחקלאי שקוטף את תוצרתו וממהר למכור לפני שיבשילו וירקיבו? או משתלות שמוכרות לצד עציצים מפותחים גם זרעים להנבטה…

    היכולת שלי להנביט רעיון ולדאוג לו עד שלב מסוים – הוא כישור בפני עצמו, והיכולת לטפח ולגדל – הוא כישור מסוג אחר

  17. מסכים לחלוטין

  18. ירדן, דימויים נחמדים בפוסט המקורים. עם זאת יש לי בעיה עם "אין לי גם טרוניה כלפי סטרטאפים מבוססי הון סיכון, אבל יש לי בעיה עם זה שבארץ זה המודל היחיד שנחשב לגיטימי, בזמן שאפשר להסתדר לא רע בלי הון סיכון (אבל רק אם אתה לא רוצה למכור ברגע הראשון שאפשר)."
    האם נדמה לך שקרנות הון סיכון הן הדוחפות למכירה מהירה? זאת טעות רצינית. לקרנות אין שום עניין למכור חברות מוקדם מדי. ההיפך הוא הנכון. הקרנות הן אלו השואפות ללוות את החברות בהן השקיעו כמה שיותר זמן ולגדל את ה"ילד" עד שילך בעצמו, על שתי רגליו, ויניב את האקסיט המקווה של חצי מיליארד ולא של 50-60-90 מיליון.
    דווקא היזמים הם לרוב אלה הדוחפים למימוש ברגע שנראה להם שיש הצעה טובה מספיק, שתאפשר להם להיפרד מהבייבי (יאללה, הוא כבר בגן) ולעבור לבא.
    ואור, אכן, מעדיפה את הדימוי החקלאי. אני יודעת שגם אותם היזמים שבחרו לצאת ברגע שיכלו, נמנים על אלו המעדיפים את הדימוי החקלאי. יש לפעמים הצעות, שפשוט אידיוטי לדחות. לא בטוח שיחזרו.

  19. ירדן,
    לפעמים המשקיע אומר משהו כמו: תודה לכם על הטכנולוגיה. הקטע הקריטי שבפיתוח שלה הושלם, עכשיו תנו לנו לנהל את העסק. במקרה זה, זו אפילו לא הצעה או רעיון אלה חלק מהסכם הרכישה.
    בחלק אחר של הרכישות אומרת הרוכשת: יש פה קבוצת מוחות יצרתיים שברור לנו כי גם לאורך זמן יוכלו לתרום לנו לעסק ברמה של הגדרת המוצר.
    כך, שאיך שזה נראה לי מדובר בהחלטה של הרוכשת\משקיעה.

    בכל מקרה, אני לא מכיר לפרטים כל סטארטאפ פה באיזור אבל בהחלט יכול להתרשם שיש כאלו שאומרים שעשייה והמוצר והלקוח הם העניין, והאקזיט לא יוציא אותם מהעסק.
    אני חושב שפוקסיטיונז מהפרסומים שקראתי בהם, הם כאלה.

    כן ירבו!

  20. התגובה של אור – מלים בסלע. גם המטפורה החקלאית שהיא הנכונה כאן וגם לגבי האופי וסט היכולות השונים מאד בין הקמת חברה לניהולה בטווח הארוך.

  21. אני לא בטוח שנוקיה ישראלית זה משהו לשאוף אליו.

    העולם הזה צריך גם AOLים וגם מיראביליסים, זאת שיטה שעובדת לא רע, בהרבה מקרים.

  22. [...] קישור לפוסט: מה שמעצבן אותי בתרבות הסטרטאפים [...]