הנה בא עורך הדין, הוא יעשה עלינו כסף.

ארז וולף מספר שחברת פרסום בשם אופטימום תובעת את מפעילי בלוג הפרסום 'המזבלה' על טוקבק שפורסם באתר ולא מצא חן בעיני אותה חברה:

בתקופה האחרונה מפורסמים באתר האינטרנט בבעלותך www.mizbala.co.il מאמרים פרי עטו של כותב המתחזה בבירור תחת שמו של מרשי, ואשר משמיץ בריש גלי ובצורה בוטה את מרשיי, וכל זאת במילים בלתי נסבלות, ותותך רמיסת זכויות מרשיי ברגל גסה, הכפשתם, רמיסתם, פגיעה קשה בשמם הטוב, ותוך גרימת נזק כבד לשמם הטוב של מרשיי ולעסקיהם. …. מרשיי רואים אותך כאחראי לנזק אשר נגרם להם כתוצאה מפגיעה בשמם הטוב, כתואצה מהכפשתם, כתוצאה מהנזק הכלכלי אשר גרם – וגורם להם הפרסום כאמור, פרסום אשר כאמור, נכתב ביודעין ובמפורש על ידי מתחזה, והכל תחת חסותו של אתר אינטרנט המופעל על ידך ובבעלותך.  ….. פרסם באתר האינטרנט מודעת התנצלות בגין הפרסומים האמורים, ולהסיר כל פרסום של אותו מתחזה ו/או כל פרסום פוגע אחר הגורם נזק" לאופטימום וכן לפצות בסך 100,000 ש"ח "כל זאת תוך 7 ימים".

 

והרשת געשה ושמחה לכבוד הפעם הראשונה שתובעים בלוגר על טוקבק שפורסם באתר שלו. אבל בעצם מעבר לקוצר הראייה שבולט מהתביעה וחוסר ההבנה של המדיום, האם יש כאן משהו חדש? כל כמה שבועות מתפרסמת איזו תביעה נגד אתר זה או אחר בנושא תכנים שפורסמו באתר, ומדי פעם אנו שומעים גם על פסקי דין. הרי החקיקה בארץ די ברורה בנושא חוקי לשון הרע ואותם חוקים חלים גם באינטרנט. לצורך העניין הבלוג הוא ספק תשתית של המגיבים והוא אינו אחראי ישירות לתוכן כל התגובות. על פי ההלכה הנהוגה – אם קיבלת הודעה על בעיה וטיפלת בתוכן הפוגעני כראוי הרי שאתה מכוסה.

החידוש כאן הוא שהנתבעים הם אנשים בודדים ולא חברה או גוף עסקי עם מערך עורכי דין מאחוריהם. והתוצאה תהיה בדיוק מה שהתובעים רוצים שיקרה – שאנשים יפחדו לפתוח טוקבקים בבלוג שלהם מפחד התובעים. מצחיק שדווקא אתרים שבהם פרסום כל תגובה עובר דרך "מאשר" אנושי חשופים יותר לתביעות כיוון ששם כאילו אדם בדק את התוכן הפוגעני ואישר אותו, לכן חלק מהאחריות על בעל האתר – ולכן האתרים הגדולים חשופים יותר לתביעות. ולמרות שהתביעה לא תשפיע על הבלוגר הבודד בסופו של דבר היא סימפטום לתופעה הרבה יותר נרחבת שבה האחריות עוברת מהכלל אל הפרט. בהעדר מוסכמות חברתיות אנחנו תובעים את הפרט על חוסר הענות לאותם כללים לא קיימים.

הזוית הנעלמת בסיפור הזה היא העלמותו של מושג הפרטיות. לפעמים אנחנו מניפים את דגל האנונימיות של הרשת כיוון שהאידיאליסטים חושבים שזוהי מהות הרשת. אבל הפרטיות והאנונימיות שלנו נעלמה לפני שנים. מדוע אנשים שחושפים את עצמם לחלוטין ומתערטלים בפייסבוק חושבים שהם יכולים לכתוב טוקבקים ולא להיות אחראים לתוכן שלהם? כבר שנים שאין ברשת אנונימיות אלא רק אשליית אנונימיות. זו הסיבה השגויה שאנשים מרשים לעצמם להתבטא ברשת בדרך שלא יעזו להתבטא בשום מקום, וזו גם הסיבה שח"כ חסון מצליח להעביר את החקיקה הגרועה שלו.

אנחנו נכנסים לעידן שבו כל פעולה שלנו נרשמת ומפורסמת. אף אחד עוד לא מבין את ההשלכות של המגמה הזו על החברה שלנו ועל התרבות שלנו. הדבר היחיד שבטוח הוא שאנחנו, כולנו, צריכים להזהר יותר. 

הארות והערות (10 בינתיים)

  1. [זוהי דעתי ואני תומך בה]

    אולי הבעיה היא שבלוגרים לא מאוגדים דיו כדי לתת להם את התמיכה הגדולה שיש לגופים. [גילוי נאות וכו']

    כדאי במקרה הזה לקרוא מאמר של איתי בן חורין שפורסם בבטאון לשכת עורכי הדין לפני כמה חודשים על כך שתביעת לשון הרע היא תביעתו של החזק כנגד החלש תמיד, למרות שזו היתה אמורה להיות התביעה הטובה ביותר להגן על האזרח.

  2. [...] נושא שלא מתקרר כבר הרבה מאוד זמן הוא נושא הפרטיות, או יותר נכון הטשטשות מושג הפרטיות ואבדן הפרטיות כפי שאנו מכירים אותה. ירדן לוינסקי מביא זווית נוספת לנושא. [...]

  3. באיזו אנונימיות מדובר בדיוק? האנונימיות לא נעלמה לפני שנים, היא רק הופיעה אז, כתקלה מופלאה, עם הרשת. וגם אז, כמו היום, היא היתה רק אשליה

  4. יש אנונימיות אמיתית ברשת. רוב המשתמשים מעדיפים להתסתפק באשלייה של אנונימיות. השגת אנונימיות אמיתית דורשת מעט יותר מאמץ שרק מיעוט מוצא אותו מוצדק.

  5. [...] כמה מאות השקלים כדי לנסח מכתב ולאיים בתביעה. (וראו את דעתו המלומדת של ירדן [...]

  6. [...] or wikipaedia and decide to pay his lawyers a few dollars in order to issue a letter ( (See also an enlightened though by Jordan [...]

  7. המאמר מעניין אך יש כאן סתירה מסויימת. מצד אחד נאמר: "החידוש כאן הוא שהנתבעים הם אנשים בודדים ולא חברה או גוף עסקי עם מערך עורכי דין מאחוריהם. והתוצאה תהיה בדיוק מה שהתובעים רוצים שיקרה – שאנשים יפחדו לפתוח טוקבקים בבלוג שלהם מפחד התובעים…" ומצד דני נאמר: "ולמרות שהתביעה לא תשפיע על הבלוגר הבודד בסופו של דבר היא סימפטום לתופעה הרבה יותר נרחבת שבה האחריות עוברת מהכלל אל הפרט. בהעדר מוסכמות חברתיות אנחנו תובעים את הפרט על חוסר הענות לאותם כללים לא קיימים."

    אז הטיעון הוא שהבלוגר הבודד יושפע ויפחד לתת אפשרות לגולשים להגיב או לא?

    לפני הקטע הזה שציטטתי, נכתב גם הפתרון לאותו פחד לכאורה של הבלוגר הבודד, שגם ללא עורכי דין, יכול לטפל בבעיה די בקלות: "על פי ההלכה הנהוגה – אם קיבלת הודעה על בעיה וטיפלת בתוכן הפוגעני כראוי הרי שאתה מכוסה."

    השורה התחתונה לדעתי היא, שאם אתה מקים בלוג יש לך אחריות מסויימת לתוכן שמופיע בו. אם קיבלת דרישה מפורשת למחוק תוכן פוגעני – עליך להתייחס לכך (מה שאולי לא נדרשת לעשות בעבר) ולשקול להוריד את התוכן אם אכן הוא בניגוד לחוק. מה רע בכך?

  8. אגב, יהונתן, הכיצד אינך מוחה על הכותרת הבוטה, אשר נותנת את הרושם (שאיננו נכון לפי תוכן המאמר), כאילו כל העניין נוצר באופן מלאכותי על ידי עורכי הדין שכל מטרתם "לעשות עלינו כסף"..

    ואגב, כל אחד יכול לייצג את עצמו בבית המשפט, אין שום חובה לקחת עורך דין (אבל מומלץ מאד, אם רוצים לנצח).

  9. האנונימות ככלי ללשון הרע וזדון באמת הייתה אשליה וסוג של תופעת לוואי – שאני אישית ממש לא מתחבר אליה. אבל האנונימיות של הרשת עצמה, הנוסטלגיה של לשתף דברים עם אנשים שאתה לא מכיר והם לא אותך והם גם לא יכירו – זה משהו שלא היה אשליה ואני מניח שרוב האנשים מתגעגעים למשהו דומה אם יצא להם לחוות משהו כזה. לא שזה נהרס חלילה, אבל היום קשה מאוד למצוא את האווירה האינטרנטית של פעם בלי כל המולת הWEB 2.0 ובפרט כל העניין הרב שאנשים מגלים באינטרנט בשנים האחרונות.