[קריאה מונחית] האבולוציה של הדרגולציה. הא?

מאמר די מעניין מהוול סטריט ג'וקנל, שמסביר מדוע כשבועת הדוט קום התפוצצה לא קרה כלום, בזמן שדווקא ענייני נדל"ן הפילו את הכלכלה העולמית.
http://online.wsj.com/article/SB123897612802791281.html

מאמר מעניין (אם כי ארוך מאד) מהניו אטלנטיק על ההבדלים בין המוח האנושי לבין מערכות מחשוב, ולמה דברים שנראים דומים אף פעם לא באמת כאלו. מעורר מחשבות על עתיד המוח האנושי והאינטיליגנציה המלאכותית.
http://www.thenewatlantis.com/publications/why-minds-are-not-like-computers

[המשך..]

למי יצביע בובליל?

במסגרת האסטרטגיה של הרחבת המותגים של 'הארץ' לטריטוריות חדשות, ניצלו האנשים הטובים משוקן את הבחירות הקרובות להשקת אתר פוליטי חדש, פוליטיקו שמו. מה שיפה באתר הזה, הוא שברור לכולם שהתועלת היחידה שיש בפרוייקט עבור הגולשים היא שזה מוסיף עוד עמודי פרסומות מפולחים עבור מפלגות שמחפשות איפה לשפוך את הכסף שלנו (מימון בחירות או לא?).

[המשך..]

עוד מחשבות על פוליטיקה ורשתות

אתרי שפרסמתי את ההערה הקצרה על מערכת הבחירות האחרונה לרשויות המקומיות, זכיתי למטר תגובות נעלבות ומעליבות. חלקן אפילו אישיות. ניסיתי להבין מה גרם לתגובות הרבות הללו להופיע דווקא בהמשך לשורה קצרה בה התייחסתי לאפקטיביות עבורי של ההתנהלות של הקמפיינים בתל אביב, במיוחד לאור היותי תושב עיר אחרת. למיטב הבנתי אחת הסיבות לתגובות הוא שלא הרחבתי מספיק את ההסבר וכיוון שניסיתי להעביר משהו אבסטרקטי הקורא יכול לפרש את כוונתי על פי העולם הפנימי שלו ולכן להגיע למסקנה שונה מזו שאליה התכוונתי.

[המשך..]

אימפריאליזם טכנולוגי לכל ילד?

בינואר 2005 הכריז ניקולאס נגרפונטה, ממקימי מעבדת המדיה של MIT כי תוך 4 שנים בכוונתו לחמש את ילדי העולם השלישי במחשבים ניידים אשר עלותם לא תעלה על $100. הOLPC (One Laptop Per Child) יצוייד בקוד פתוח מכף סוללה ועד אנטנת wi-fi, יתרום לחינוך ויצעידו את העולם המתפתח מעבר לפער הדיגיטלי אל עבר המחר.

Windows XP על הOLPC

באפריל השנה הרעידה את עולם הקוד הפתוח הודעתו של נגרפונטה כי יתכן מאוד ולא ירחק היום בו 'שוגר' – מערכת ההפעלה של הOLPC תרוץ כתוכנה מעל למערכת ההפעלה חלונות של מיקרוסופט. [המשך..]

מת בעירק

מת בעירק (Dead in Iraq) הוא השם שבחר ג'וזף דלאפה (Joseph DeLappe) לעבודת האמנות (?) האחרונה שלו. מת בעירק (Dead in Iraq) הוא גם השם שבחר דלאפה כשם המשתמש שלו במשחק "הצבא של אמריקה".

מת בעירק - צילום מסך

America's Army משחק פירסט-פרסון-שוּטר (First Person Shooter) אשר פורסם על ידי צבא ארצות הברית ככלי לגיוס צעירים לצבא. המשחק כשלעצמו הוא מאוד מעניין ככלי תעמולה. על מנת להגיע לשלב המגניב של להסתובב עם החברה ולירות ברעים תצטרכו לעבור טירונות והכשרת לש"ב – מה שנותן למשחק נופך ריאליסטי כביכול ומאפשר למשחקים בו להרגיש שילוב של פטריוטיות, רצינות וכמובן מנה גדושה של חדוות ההרג הישנה והטובה של הז'אנר. אלמנט מעניין נוסף במשחק הוא שהיחידות של המארינז הנלחמות ב"רעים" הן קבוצות של משתמשים אשר למעשה נלחמות בקבוצה מקבילה של משתמשים אשר מהמסכים שלהם רואים את אויביהם כ"הרעים". זה מוסיף פן פואטי למשחק כשכל האש שנורת היא בעצם Friendly Fire המאפשרת לקרוא את הפעילות של צבא ארצות הברית דרך הביטוי – Self-Defeating. "הרעים" המדוברים מיוצגים על ידי יחידות פָרַמיליטריות כלשהן הגדילו המעצבים לעשות בכך שלא שמו קאפיות על ראשי המחבלים, הרי שלא מדובר בגזענות, צבא ארה"ב מחזיק בסיסים ויחידות חמושות היום כמעט בכל פינה בעולם. נוכל להסתפק בכך ש"הרעים" אינם אמריקאים. (למרות שהם כן…)

בכל אופן, בחזרה לטוראי מת בעירק המדובר. [המשך..]

[קריאה מונחית] עם כח רצון נכבוש את החלל

מי לא מכיר את הטענה ש"הכל עניין של כח רצון"? וגם "אם תרצו אין זו אגדה". המאמר הזה בניו יורק טיימס ינפץ לכם את האשליה ומגלה את האמת על כח הרצון האנושי.
http://tinyurl.com/ytbtdc

לפני ואחרי. פרוייקט מעניין ויחודי של הגארדיאן שצילם אנשים לפני המוות שלהם ומייד לאחריו, והתמונות מוצגות בסדרה.
http://tinyurl.com/23jqwd

ניסוי מעניין עם השלכות מעניינות לא פחות. רנדום האוס, אחת מחברות ההוצאה לאור הגדולות בעולם, שיחרר לרשת audiobooks של ספרים שלה בלי מנגנון הגנה מפני העתקות. במשך חודשים היא עקבה אחרי ההפצה של הספרים האלו ברשתות שיתוף הקבצים וגילתה להפתעתה שהספרים שהופצו היו דווקא גנובים, ואילו הספרים שהיא שחררה, באיכות טובה יותר לא היו שם. המסקנה – החברה מתכננת לבטל את מנגנוני ההגנה.
http://tinyurl.com/3a886k

[המשך..]

אנחנו משחקים במגרש הלא נכון

עוד מחשבות על 892. הסיבה שהחוק לצנזורה של האינטרנט על שם אטיאס הצליח לעבור אינו קשור בתוכן החוק אלא בכמה פרטים אחרים ולא קשורים לכאורה.

אחת הסיבות העיקריות היא שבמדינת ישראל, מדינה שמתיימרת להיות דמוקרטיה ליברלית, אין באמת דמוקרטיה ואין ליברליות הלכה למעשה אלא מראית עין של ליברליות. בסופו של יום אנחנו מדינה מאד פוריטנית וקשה לנו לקבל חריגים, התרבות שלנו בנויה על עדתיות וסטיגמות ולכן כל כך קל להעביר חקיקה שגוזלת זכויות מאנשים שאנחנו מגדירים אותם כ"לא אנחנו". תוסיפו לכך בורות ותרבות שלטונית פגומה ותקבלו חוקי צנזורה.

מרק קפלון מציין בצדק שלא ממש ברור מדוע צריך משרד ממשלתי שתפקידו לפקח על התכנים שמועברים בערוצי התקשורת השונים. יובל דרור מציין בצדק שגם אם יחוקקו חוקים דרקוניים כאלו, לא יהיה ניתן באמת במדינה כמו ישראל לפקח טכנית על התכנים ויהיה בלתי אפשרי גם לצנזר רק אתרים "מזיקים" כשהתוצאה תהיה שיסוננו אתרים "נורמטיבים" ואילו אתרים אסורים דווקא יהיו פתוחים לציבור. מה שמשך את עיני היה קטע בטקסט של יובל שדיבר על המנגנון שאפשר את החקיקה:

אבל הבעיה עם הצעת החוק היא לא הכפייה הדתית הברוטאלית שהיא מגלמת ולא הפוליטיקה הקטנה שמובילה ליברלים כמו נאדיה חילו, ציפי לבני ומאיר שטרית להצביע בעד הצעה שמכניסה את ישראל לרשימת המדינות המצנזרות את האינטרנט בהן סוריה, אירן, תימן וערב הסעודית.

הבעיה היא, כפי שציינה בצדק האגודה לזכויות האזרח, שחברי הכנסת שהצביעו בעד ההצעה אינם מבינים שהם הסמיכו את אטיאס להקים מנגנון צנזורה, מבלי שהם אפילו ידעו מה יהיה טיבו של אותו מנגנון, מה התועלת שניתן יהיה להפיק ממנו, ומה המחיר שהחברה הישראלית תשלם במונחים של חופש ביטוי, חופש מידע, הזכות לפרטיות ועוד.

דווקא הפוסט הקצר של חנן כהן, האידיאליסט מכולם מצליח לזקק את הבעיה ולהבהיר אותה. אנחנו לא משחקים באותו מגרש. אריאל אטיאס וש"ס הבינו מזמן שלא חשוב מה כותבים בעיתונים או מה חושבים עליהם בתקשורת. מה שחשוב זה הלחץ שאפשר להפעיל על 120 חברי כנסת ועל הממשלה. אריאל אטיאס מבין את זה ולכן מצליח להעביר חוקים שבשום מקום אחר לא היו עוברים. איגוד האינטרנט, שוחרי חופש המידע, חברות האינטרנט והעמותות הרלוונטיות פשוט לא תפסו עד היום שהם משחקות את המשחק הלא נכון. המשחק מתנהל בכנסת, ושם לא חשוב מי צודק אלא מי יודע להפעיל לחץ טוב יותר. קחו לדוגמא את האיש המפורסם ביותר בקרב על זכויות היוצרים בארצות הברית. לורנס לסיג התלבט אם לרוץ לקונגרס כי הוא הבין ששם מתקבלות ההחלטות ורק שם אפשר להשפיע (אבל לא רץ מסיבות טכניות).

אני לא יודע איך גופי התקשורת מרשים לעצמם להיות נטרליים בעיניין של חקיקה בנושאי צנזורה. הם בטח מפחדים מהשר ומהאינטרנט במקביל ומקווים שבהם זה לא יפגע. אני לא יודע אם איגוד האינטרנט צריך לשכור חברת לוביסטים או לא, או אם זה מאוחר מדי (יכול להיות שכן) אבל זה נראה כמו צעד בכיוון הנכון.

אינטרנט, ישראל, 2008: צעד אחד לפנים, שבעה צעדים לאחור

פתחתי לי את המחשב היום עם הבשורה שהחברים ב Themarker החליטו סופסוף לשדרג את האתר האיטי והכבד שלהם. מייד גלשתי לאתר שלהם ונתקלתי בבשורה של החודש: בעיכוב של חמש שנים רזולוציית המסך 1024 הגיעה לאתרי המיינטסטרים בישראל. הללויה! באמת הגיע הזמן שיעשו משהו עם הבלבול הויזואלי שהיה להם באתר וינסו לעשות סדר בעיניים. ובאמת עכשיו, אחרי שהרחיבו את העיצוב של האתר, הם הצליחו לדחוף לפחות 30% יותר פרסומות בעמוד אחד! כל הכבוד לאנשי השיווק!

אני סתם מתבכיין. אם ננסה להתייחס ברצינות הרי שלעצב אתר עם כזו כמות מידע זו בעיה קשה של ארכיטקטורת מידע ושל עיצוב ואתגר עיצובי מכובד בעבור כל מעצב, מנוסה ככל שיהיה. אולי זה מסביר את הבחירה המוזרה בצבע השחור לכותרות ולמשטחי הצבע שחונקים את העמוד, אולי זו הסיבה שיש כותרות שחוזרות כמה פעמים (ספרתי פעמיים "חדשות אחרונות") ואולי בגלל שאנחנו כבר רגילים לסטנדרטים קצת אחרים, כמו כמו Yahoo Finance המשובח או Google Finance שרוצה לנשוף בעורפו עם כלים מעולים אבל עדיין לא הגיע לשם. אולי בגלל כל אלו נשארתי עם טעם חמוץ מתוק. גם אתרי חדשות רגילים ועמוסים בארה"ב עוברים בשנים האחרונות לפורמט הרחב בלי לגרום לכזה עומס ויזואלי, קחו לדוגמא את האחרון שעבר שינוי, האתר של MSNBC, שמצליח לארגן את המידע היטב. מעניין מתי אחד האתרים הגדולים שלנו, כמו נענע10 או NRG שעושים עכשיו עיצוב מחדש יעזו לעשות משהו כמו MSNBC שהעלו בלוג שליווה את תהליך העיצוב מחדש – כולל התייעצות עם הגולשים בשלב הביטא והאלפא.

[המשך..]